<h1>תמים דעים להראב"ד סימן קנ"ט</h1>
<h2>דף עו:</h2>
גרסינן בפ' השוכר את (הפועלים) [האומנין] ונתן להם שכרן משלם מהני פסקות משמע שאם שכר אדם מלמד לבנו לשנה ובתוך השנה חלה התינוק דהיינו דומיא דאגר אגירי [וכו'] ולא (היה יכול דפסק) [ידע דפסיק נהרא] דלא רמיא עליה דבעל הבית להודיעם הכא נמי לא רמיא עליה דבעל הבית [להודיע] שהתינוק דרכו להיות חולה דמנא ידע והלכך כל אותם הימים שהתינוק חולה אינו נותן לו שכירות כלום ואפילו כפועל בטל אבל אם יתבטל התינוק ע"י פשיעת אביו או בשום ענין שהיה אביו יכול להודיע למלמד שכן דרכו ולא הודיע שאז הוא נותן לו כפועל בטל ואפילו אם לא ישכרנו לשנה אלא לשבוע או אפילו ליום אחד אם אותו יום נתבטל (בפשיעה הרב) [בפשיעת האב] נותן לו כפועל בטל. ואם לאו אין נותן כלום דמה לי שבוע מה לי חדש ומה לי שנה לכלם דין אחד. וכגון שהתחיל ללמד אותו אבל אם לא התחיל אפי' אי הוי בפשיעת אב נתבטל התינוק אין לו עליו אלא תרעומות. דדמי לפועלים שלא הלכו אבל אם הוליכו ממקום למקום אחר ללמד התינוק אפילו לא התחיל הוי אותו דין עצמו [ד]גבי פועלים. וכן אם התחילו במלאכה ועשו חציה וחוזרין זה בזה שמין לו כרבנן אם הוא נשכר ליום או לשבוע או לשנה. וכר' דוסא אם הוא קבלן כדמוקמי' לקמיה אליבא דרב מרי צ"ו.
